<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן קכ"ה</h1>
<h2>דף כא:</h2>
אם עשאו המלוה או המפקיד שליח להביא לו חובו או פקדונו מיד הלוה או מיד הנפקד, פלוגת' בפ' הגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"א], איתמר שליח שעשאו בעדים, רב חסדא אמ' הוי שליח, להכי טרח ואוקמיה בעדים, דניקמו ברשותיה, רבה אמ' לא הוי שליח, ה"ק ליה איניש מהימנ' הוא אי סמכית סמוך, אי בעית לשדורי בידיה שדר. וקיימ' לן כרב חסדא, דהא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמ' תרויהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח. באלפסי. היכא דאמ' ליה חד לחבריה שדר לי זוזי בהדיה פלניא ושדריה בידיה דההוא פלניא ואיתניסו בידיה, פטור מלשלומי, דתנן בהשואל את הפרה [ב"מ צ"ח ע"ב], אמ' לו השואל שלחה ליה ביד בני ביד שלוחי ביד עבדי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שאמ' לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני או ביד עבדי, וא"ל השואל שלח, ושלחה ומתה חייב, וכן בשעה שמחזירה. והיכ' נמי דאתני בהדיה מעיקר' דכל מה דבינייהו דמשדר כל חב לחבריה, אית ליה רשותא לשדורי ליה דמיה בהדיה מאן דבעי, תנאי ממון הוא וקיים, ואית ליה רשותא בהדי מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשותא דמרא איתניס, והיכ' דשדר לחבריה כתבא ואמ' ליה שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך בהדיה פלניא ויהביה ניהליה, לא מחייב באחריותיה דהכי נהגא האידנא, וקיימ' לן מנהגא מילת' היא. והכי שדרו ממתיבתא, והכי שדר מר רב האיי גאון לבני אדם ששאלוהו על אחד שטען על חבירו, כי הגיע כתבך אלי שאתן לשלו' מה שהיה לך בידי, וכבר נתתיו לך, זה נפטר והכתב נאבד. והשיב להם כיון שמנהג התגרים — ושגר זה לזה בכתב, כיון שטען שהגיע כתבך לידי כאילו טען אתה אמרת לי, ונשבע שהגיע אליו כתבו שיתן, ונתן ופטור. וה"מ היכא דאיכ' מנהגא לשגר בכתבי בעלמ'. והא דאמ' שליח שעשאו בעדים הוי שליח, ה"מ היכי דבעי למאן דאיתיה לממוניה בידיה למיתבי' ניהליה, דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח, אי יהביה ניהליה ונאנסו לא מיחייב באחריותייהו, אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממוניה בידיה, לא יתבינהו ניהליה בהאי שליחות, לא כייפינן ליה, דקאמ' נהרדעי [ב"ק ע' ע"א] כל אורכת' דלא כת' בה זיל דון ואפיק לנפשך, לית בה ממשא, דא"ל לאו בעל דברי' דידי את. וגברא דמורכין ליה, לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא בההי' אורכת', דיכיל למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. גר' בפ' השולח [גיטין מ"ח ע"ב], אמ' אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, ולא אמרן אלא דליכא פירא בארעא, אבל איכא פירי בארעיה מיגו דמשתעי דינא אפיר' מישתעי דינא אגופא. אמרי נהרדעי לא כתבינ' אורכת' אמטלטלי בכפריה וכו' ע"כ לשו'. מה שהביא ראיה ממשנה פר' השואל, שאם אמ' לו שלח לי מעותי ביד פלנ' ונאנסו דפטור המשלחו, אע"ג דהוה לן לפלוגי לעניין שאלה, כשמסרה לשלוחו חייב השואל, התם מטעם משיכה, דכשם שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרי', וכיון שמשכה שלוחו באה לרשותו, וחשיבה שאלה וקנאה, לעניין אונסין, אבל לעניין שמירת פקדון, לעולם חייב באחריותו עד דעביד השבה מעליא, אפי' נתנו בגינתו ובחורבתו של מפקיד שאינה משתמרת חייב, אע"ג (דלא) [ד]נכנסה לרשותו, אית לן למימר ראייתו מן הסיפ' דקתני וכן בשעה שמחזירה. ומה שכתב אם התנה עמו הנפקד שישלח לו פקדונו ביד מי שנאמן בעיניו וקיבל עליו המפקיד, אפי' בדברי' בעלמא בלא קניין ושלחו לו, ונפסד בדרך שברשות המפקיד אבד, ראיה לדבריו מדתנ' פ' הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א], מתנה שואל להיות פטור מלשלם, בתנאי בעלמ' פוטר עצמו מאחריות אונסין, מידי דהוה אכל מחילות דלא בעי קניין, אבל להכניס עצמו בשיעבוד לחייב עצמו, לא גמר ומשעבד אלא בקנין, כדאמר' הת' בגמ', מתנה שומר חנם להיות כשואל, ומקשי' במאי בדברי', אמ' שמואל בשקנו מידו, אי נמי בההי' הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה. ומה שכתב היכא דשדר לחבריה כתבא ואבד בדרך דפטור הנפקד, היכא דנהיגי למיעבד הכי, סבורני שדין תורה הוא, אפי' היכ' דלא נהיגי, דמה לי אם אמר לו פה אל פה שלחה לי ביד פל', ומה לי אם שלח לו כתב, חזינ' דעל כתב ידו מפקינ' ממונא כדתנ' [כתובות כ"א ע"א], הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי' בני חורי', והא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל, אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים עליה, בפ' הגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"ב], ופר"ש, בדיוקני, מפרש לו בעל הפקדון לשליח סימנין לכתוב לו חותמו באיגרת ומסרה לו לך והראה לפלונ' ויתן לך מעות שיש לי בידו, הת' לא כתב לו המפקיד תן פקדוני ביד זה. גם בערוך, פי' דיוקני צורה ידועה לו כגון סימן שהוא ביניהן, אפי' עדים מעידין שאמר להם מה שכתב בכתב זה כתב ידו הוא, ואין העדים יודעים מה כתב בו, אלא כתבו הן למטה כי פלו' אמר לנו העידו עלי שזו הדיוקני שלי. גם לפירושו איכא למימר שאין כתב בה תנהו לפלו', וסבורני דהיכא דא"ל תן לו לפלוני, כאילו כתב לו התקבלתי. וההיא דר' אבא [שם], דא"ל מי כתב לך התקבלתי, נראה שכתב לו דיוקני, ובדיוקני צריך לכתוב לו התקבלתי לפטור הנפקד מן האחריות, ופליגי שמואל ור' יוחנן, שמואל אמ' אין משלחין ור' יוחנן אמ' משלחין, אם עדים חתומים עליה, ופסק באלפסי, והילכ' כשמואל ולית' לדר' יוחנן, ולא ידענא אמאי פסק כוותי', אי משום דסתמ' דתלמודא דייק אליביה ולשמואל מאי תקנתיה, דמשמ' דהילכת' הכי, דאי לאו הילכ' הכי, מאי נפקא לן מינה, ומשמ' דרב יוסף בר חמא סבירא ליה כוותי', דלית ליה תקנת' בדיוקני, אלא א"כ כתב לו התקבלתי, איכא למימר דלאו דוקא לשמואל קבעי, ה"ה לר' יוחנן, היכ' דליכ' דיוקני וסימן מובהק ביניהם, ומדלא קאמ' נמי דאיכ' תקנת' יעשה שליח בעדים, איכ' למימר זימנין דאין הנפקד מאמין שעשאו שליח בעדים, וגם אין חתימת העדים ניכרת, ולא נקט שמואל אלא משום דקסבר אין משלחין בדיוקני, ולא חשיב כאילו כתב לו התקבלתי, ולדידיה לא מצי לאשכוחיה כמו לר' יוחנן, ומצינו למימר דרב ספרא לא בא בדיוקני אלא בעל פה, ולא אתא תלמודא אלא לאורויי לן, דהתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא, דדילמ' שכיב בהך דאתי, ואתא נמי לאשמועינ', דאע"ג דמטבע אין נקנה בחליפין, נקנה אגב קרקע, הילכך כיון דפסיק לן תלמודא בהדיא בפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ז ע"ב], שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, לא סמכינ' אשינויי היכא דאיפסיק' הילכתא. ואלא מאי תקנתי' [ב"ק שם], א"ל ליקנינהו ניהלך אגב קרקע ותא את וכתוב ליה התקבלתי, כי הא דר' ספרא וכו' אע"ג דאמ' (ר' יוחנן) [נהרדעאי] לא כתבי' אורכת' אמטלטלי, בלישנ' קמ' (דר' יוחנן) [דנהרדעאי] משמע דאפי' אמטלטלי דלא כפריה לא כתבי', ה"מ במטלטלי שצריך להוציאו בדיינין דלא בעי לאהדורנהו ניהליה ותופסת באלמות, דומיא דגזל דמייתי עלה גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו.
וזה כלל גדול בהרשאה. כל ממון שצריך דיינין, בין גזל בין מלוה בין פקדון בין איתיה בעין בין ליתיה בעין, מטלטלין בין כפריה בין לא כפריה, ותופסם הנפקד שאינו רוצה להחזירם למפקיד, אינן ברשותו — בביתו, דתפיסה במטלטלין אפי' יכול להוציאו בדיינין, הנם כמקרקעי כשאינו יכול להוציאו בדיינין, כדמוכ' גבי ההוא מסותא [ב"מ ז' ע"א], ור' יוחנן לאו דוקא גזל נקט, דהא מביתו יליף וקרקע אינה נגזלת, הא מטלטלי דומיא דבית שאינו גזול, אם אינו ברשותו אינו מקדיש. וההוא גברא דאייתי קרי' לפום בדיתא [ב"ב פ"ח ע"א], דמסיק אבל לא קייצי דמייהו קיימי וקדשי, פי' רבי' שמואל, לאו לגוזלו נתכוון אלא להחזירם אם יעלה בדמיהן, ודמי לההיא דתנ' בפ"ג דדמאי, היה בורר ונוטל בורר ומניח וכו', ובכי האי גונא דמפרשי הא דר' יוחנן מיירי לישנא קמא דנהרדעי, דלא כתבי אורכת' אמטלטלי, אפי' יכול להוציאו בדיינין, וזה התופס אינו רוצה להחזירן ותופסן באלמות, אפי' פקדון ואפי' לא כפריה אינו ברשותו, מההיא [ב"ק ס"ט ע"א] דמה שילקטו עניים היום יהא הפקר, דמייתי אדר' יוחנן, והת' ליכא כפירה. ומשמ' דליכא תקנתא כלל אפי' אגב מקרקעי, אורחיה דסתם הרשאות נכתבות אגב מקרקעי, והאי לישנ' קמא דנהרדעי סביר' ליה דהרשאה ליכא צד שליחות אלא במתנה הילכך לא כתבינן.
אמרי נהרדעי כל אורכת' דלא כת' ביה זיל דון ואפיק לנפשך לית ביה מששא, דא"ל האיך לאו בעל דברי' דידי את, סבורני דקאי אאורכת' דלא כתב בה לשון קניין ולא לשון מתנה, אלא בתורת שליחות כההיא דרב ספרא [ב"ק ק"ד ע"ב], דכתב בה אני עשיתי את פלו' שליח, לית ליה תקנתא אפי' בהתקבלתי, דילמא שכיב ר' אבא ולא מצי המורשה להוציא מן הנפקד בעל כרחיה, אלא ליקנייה אגב ארעא ותו לא מצי למידחייה לאו בעל דברים דידי את, והיינו דקאמר זיל דון ואפיק לנפשך, אבל אי הוה כתב ביה קניין, אין לך זיל דון ואפיק לנפשך גדול מזה. ולאידך לישנא סבירא ליה דהרשאה מכח שליחות בא, ולא מכח של מתנה כדפר"ת, הילכך לא שייך בה דר' יוחנן. ודוקא אמטלטלי דכפריה לא כותבין משום דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה כתבינן אכל מילי, דשלוחו של אדם כמותו, והא דפרכי' בפ' שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] ובפ' יש בכור [בכורות מ"ט ע"א], והא לא כתבי' אורכת' אמטלטלי, ומתרץ ה"מ דכפריה אבל לא כפריה כתבי', לא קשיא ללישנא קמא דנהרדעי, דהת' ברשותו הם שהוא מזומן להחזירם רק שאינו יודע למי, והיכא דמזומן לתת וליכא צד ספיקא, אלא שדואג מפני אחריות הדרך, עבדינן כדר' אבא לאקנויי אגב קרקע, והכי אמ' בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א], בעובדא דאיסור דאי הוה ליה קרקע הוה מקני לרב מרי בריה, כדין הלואתי לפל' דמהני אגב קרקע, משו' דרבא היה מזומן לתתם לאיסור עצמו אלא היה דוחה עצמו שלא לבא אצלו שלא יקנה רב מרי במעמד שלשתן.
קצרו של דבר, כל דבר ממון שצריך להוציאו בדיינין, אפי' לא כפריה לא חשיב ברשותו, מדמייתי דר' יוחנן בפ' מרובה, אוכל הנלקט מזה יהא מחולל, מאחר שמסרב להחזיר אינו ברשותו אפי' איתיה בעיניה, דומיא דמסותא, מקרקעי דוקא כיון דיכול להוציאו בדיינין כל היכי דאיתיה ברשותא דמרא איתי', אבל מטלטלי אפי' יכול להוציאו בדיינין, כיון דצריך דיינין אינם ברשותו, ואפי' אינו כופר אין כותבין הרשאה ולאו כל כמיניה להקנותו לאחרים, אבל בתורת שליחות בלא קניין כתבינ' אי לא כפריה כאיכ' דאמרי. ואם יש לחוש לאחריות הדרך, יאמר לו לאו בעל דברים דידי את אפי' לא כפריה, ואם יקבל עליו שליח אחריות הדרך לא מצי מדחי ליה בלאו בעל דברים דידי את, דשלוחו של אדם כמותו, אי נמי אם יכתוב לו התקבלתי בין כפריה בין לא כפריה יוציא השליח ממנו בב"ד, ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את. ואע"ג דלא כתבינ' לכתחילה בדכפריה דמיחזי כשיקרא, אי כתיבא, לא פסילא הרשאה ומפיק בתורת שליחות ולא בתורת קניין, אי נמי למיחזי כשיקרא לא חיישינן כדפר"ת בההיא דפ' הכותב. וכן דרך הרשאה, אם אין צריך דיינים, שמזומן להחזיר, אם מטבע הוא אין מטבע נקנה בחליפין ומקני ליה אגב קרקע, וסגי ליה בדכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, ושוב אין טענה לנפקד לדחות המורשה מפני אחריות הדרך, למימ' ליה לאו בעל דברים דידי את. ואם שאר מטלטלי דלאו מטבע הוא, מקני ליה בחליפין ואין צריך אגב קרקע. ואם צריך (הממון) [הדיינין], בין פקדון בין מלוה בין גזל, כגון שמסרב להחזיר אין למורשה תקנה בקניין, דלאו ברשותו דמורשה הוא להקנות, אלא בתורת שליחות בעדים ירשה אותו, וכתי' ליה כל דמתעניה מן דינא קבליה עלאי, וכתיב ליה התקבלתי ומפיק ליה, ולא מצי למידחי גזלן למורשה, והנך תלת לישנא דבנהרדעי לא פליגי דקיימ' לן כר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים דסתמ' דתלמודא מייתי לה בכמה דוכתיה. וכן פסק ר"ח כלישנ' קמא דלא פליג בין כפריה ובין לא כפריה בממון שצריך דיינין ובא המורשה בתורת קניין דלאו כל כמיניה. ואיכ' דאמ' דפליג בין כפריה ובין לא כפריה, בבא בתורת שליחות דלכתחילה לא כתבינן אדכפריה, משום דמיחזי כשיקרא, מיירו בשהירשהו דרך שליחות בלא קניין, ואין לחוש לגזלן או ללוה או לנפקד לאחריות הדרך. והא דאמר' נהרדעי כל אורכת' דלא כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך, כשהנפקד דואג לאחריות הדרך, וה"פ כל אורכת' דלא כתב בה זיל דון, ואפילו אין צריך דיינין כשמזומן הנפקד להחזיר, אלא שדואג לאחריות הדרך יאמר לו לאו בעל דברים דידי את, ואינך יכול לפוטרני מאחריות הדרך, ואפי' בא בתורת שליחות דואג את המורשה אם לא שכתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך, כלומ' שבא בתורת קניין כההיא דרב פפא דאקני ליה אגב אסיפ' דבית'.
למיחזי כשיקרא, דוקא לאקדומי כתיבה למעשה, ואפי' לאקדומי חתימה למעשה לא מיחזי כשיקרא, דההיא דפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] בחתימות ב"ד מיירי, דההיא איתת' דאיחייבא שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי, אמר' להו כתובו זכותאי, דכי משתבענ' דיהבו לי, והיתה אומ' לכתו' לה פסק דין שהיו חייבי' לה ממון כך וכך, וב"ד היו חותמי' והם לא נתחייבו לה עדיין אלא לאחר שנשבעה, ואהא מסקינ' דלא חיישינ' דמיחזי כשיקרא, והיינו הכל בהקדמת מעשה, אבל לכתוב גוף המעשה כעין שינוי, ודאי חיישינ', כדאמ בפ' מרובה [ב"ק ע' ע"א], לא כתבינ' אורכת' דמטלטלי דכפריה, ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א], אמ' להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייאתא אי ידעתו יומא דקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה, דאי לא מיחזי כשיקרא, וליכ' למימר למיכתב לכתחילה חיישינן, אבל היכא דנכתב בדיעבד לא פסלינן ליה, דהא ההיא איתת' דאיחייבא שבועה לכתחילה הוה, דמייתי עלה הא דרב נחמן. והא דדחיק תלמודא הת' בכתובות פ"ב [כ"א ע"ב], אימא עד שלא כתבו וחתמו, רבא הוא דחייש לשיקרא, אליביה משנינן הכי דלא תיקשי ליה דרב, מיהו אנן לא קיימ' לן כוותיה. הא דאמרי' בפ' שבועת העדות [שבועות ל"א ע"א], ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה, מיירי בממון שאינו יכול להוציאו כ"א בדיינין, אבל בפקדון שהנפקד מזומן להחזירו מידת חסד הוא, דרב ספרא [ב"ק ק"ד ע"ב] עשה טוב בעמיו שהיה שליח לר' אבא להביא לו מעותיו, וכן רב שמואל בר אחא, הביא מעותיו לר' פפא מבי חוזאי, וכיון שצריך דיינין להוציאו אין המרשה יכול למנות המורשה אלא בפניו, דכיון דאשר לא טוב עשה בעמיו אין חבין לאדם אלא בפניו, ושמואל אמ' זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקים לא פליג עליה דרב, אלא מוסיף על דבריו ואתרויהו קאי הפסו', ואשר לא טוב עשה בעמיו.
איתמר משמיה דמר רב יהודאי גאון, כיון דקיימא לן דשליחא שויא הילכך אי בעי לבטליה שליחותיה ואורוכי איניש אחרינ' אית ליה רשותה. אמ' אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה, פרש"י אם תפס השליח משל נאמן לא מפקינן מיניה אע"ג דלא כתי' דון ואפיק לנפשך, ל"א ואי תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו לא מפקינן מיניה. וזה מצאתי בתשובת הגאונים ועיקר. רב אשי אמ' כיון דכת' כל דמיתעני ליה קבילית עלאי, הדר שליח שוייה, פי' רב אשי פליג עליה דאמימר, כיון דכת' וקבילית עלאי, אומ' שליח שוייה, הילכך אי תפס מפקינן מיניה, ומסקינ' והילכת' שליח שויה, פי' ולא שקיל מידי.
בעל חוב המוקדם ללקוחות, אם בא להרשות לטרוף מהם מכח חוב המוקדם, טורף מן הלקוחות או יקנה לו קרקע עצמו המשועבד לחובו כל אותו זכות שיש לו על אותו קרקע יקנה לו, וכ"ש לוקח ראשון שבא לטרוף מן לוקח שיני, שיקנה למורשה גוף הקרקע, דכת' אורכת' ממקרקעי בכל ענין. וכן אם אדם מחזיק בקרקע שלו יקנה למורשה גוף הקרקע להוציאו מיד המחזיק.
טופס שטר הרשאה מתיקון שטרות. זכרון עדות שהיתה בפנינו וכו' מחמת שרציתי ברצון נפשי בלב שלם ובנפש חפצה ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי במתנה, ואגבן הרשיתיו והשלטתיו לזה פלוני ומיניתיו אפיטרופא על פל' בן פל' לגבות ממנו ממון שיש לי עליו כך וכך ורשאי יהא פל' זה לתופשו לפל' ולהביאו לדין ולגבות ממנו ממון כך וכך, ויטול אותו לעצמו ותהא ידו כידי ופיו כפי ועשייתו כעשייתי ויעשה עמו כל מה שירצה ויהא לו רשות לפל' זה לקבוע זמן ולבטל זמן ולאחוואה אחוואתא ולמחאה מחאתא ולקיומי ולבטולי חזותא וזכוותא, להחרים ולגזור ולהשביע ולערער ולדון עמו בכל ב"ד שהוא רוצה בין בדיני ישראל בין בדיני האומות, וכל מה דמיתעני ליה מן הדין קבלתי עלאי בין לזכות בין לחובה, וקנינא מן פל' דנן לפל' דנן ככל מה דכתי' ומפר' לעיל במנא דכשר למיקניה ביה שריר וקים.
מגומגם אני בלשו' זה שכותבין זכרו' עדות, דלא שייך האי לישנא אלא בשטר מכירה ומתנה העומדים לראיה ימים רבים לזכרון, אבל זה הבא בתורת שליחות מה צריך לכתו', כי אם בפנינו חתומי מטה. וגם הזמן איני יודע מה נפקותא בדבר בין הוא מוקדם למינוי שליחות בין אם הוא מאוחר, מה בכך המוקדמים אינם פסולי' בכך, וגם מה שכתו' ברצון נפשי שלא באונס, לא ידענו מה צורך דכל היכי דלא שייך מודעא מה לנו לכתו' כן, ותו אפי' אם הוא בנפש חפצה, כיון דשליח שוויה אם ירצה יבטל שליחותיה כמו שכתבנו לעיל בשם רב יהודאי, וכשם שאין בו ביטול מודעות כך לא היה צריך לכת' בלי אונס. ומה שכת', ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי, דווקא כשמקנה לו מטבע צריך להקנות לו אגב קרקע אבל שאר מטלטלי אין צריך אגב קרקע. ויהא רשאי לתופשו ולהביאו לדין, פי' יהא רשאי להביאו לדין שלא יוכל לדחותו ולומ' לאו בעל דברים דידי את, שהרי נוטל אותם לעצמו כמו זיל דון ואפיק לנפשך. ויהא לו רשות לקבוע לו זמן וכו', כדאמ' רב חסדא [ב"ק קי"ג ע"א], קובעים זמן בשיני ובחמישי ושני. לאחוואה אחוואתא, פי' להביא עדות ולהגיד זכותו. ולמחאה מחאתא, פי' אם הוא מורשה לדון עם המחזיק בקרקעותיו, יהא לו רשות למחות שלא יחזיק בקרקע. ולקיומי חזוותא, פי' לקיים ראיות ולבטל ראיות שכנגדו. וכל מה דמיתעני ליה מן דינא, פי' הרי הוא שלוחי כל מה שדייני' יפסקו לו בין לזכות בין לחובה אהני, כמה שכותב לו זיל דון ואפיק לנפשך שלא יוכל לדחותו ולומ' לאו בעל דברים דידי את, ואהני שכותב לו כל מה שמתעני ליה מן דינא, שאם יבא זה המורשה לתפוס לעצמו ממון זה שהוציא אינו רשאי. וסבורני דהוה סגי בהכי שהיה כותב, לפנינו חתומי מטה איך פל' בר פל' אמר לנו הוו עדים וכתבו וחתמו ותנו לו לפל' להיות בידו לראייה, ומיניתיו אפיטרופא על פל' בר פל' לגבות ממנו ממון כך וכך שיש לי עליו, ואמר לו זיל דון זכי לאפיק לנפשך, ויהא לו רשות לקבוע זמן ולבטל זמן לאחוואה אחוואתה ולמחאה מחאתא לקיומי חזוותא ולבטולי חזוותא וזוותא, להחרים ולהשביע ולגזור ולדון עמו בכל ב"ד שירצה בין בדיני ישראל בין בדיני האומות, וכל מה שמיתעני ליה מן הדין קיבלתי עלי בין לזכות בין לחובה, ובכל מה דכת' ומפר' לעיל שמענו וראינו כתבנו וחתמנו. הא דתנ' בפ' הגוזל [ב"ק ק"ג ע"א], לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, מיירי כגון שכפר ונשבע, וכדתנ', הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפי' למדי. ע"כ.
<h2>דף פה.</h2>
אם עשאו המלוה או המפקיד שליח להביא לו חובו או פקדונו מיד הלוה או מיד הנפקד, פלוגת' בפ' הגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"א], איתמר שליח שעשאו בעדים, רב חסדא אמ' הוי שליח, להכי טרח ואוקמיה בעדים, דניקמו ברשותיה, רבה אמ' לא הוי שליח, ה"ק ליה איניש מהימנ' הוא אי סמכית סמוך, אי בעית לשדורי בידיה שדר. וקיימ' לן כרב חסדא, דהא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמ' תרויהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח. באלפסי. היכא דאמ' ליה חד לחבריה שדר לי זוזי בהדיה פלניא ושדריה בידיה דההוא פלניא ואיתניסו בידיה, פטור מלשלומי, דתנן בהשואל את הפרה [ב"מ צ"ח ע"ב], אמ' לו השואל שלחה ליה ביד בני ביד שלוחי ביד עבדי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שאמ' לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני או ביד עבדי, וא"ל השואל שלח, ושלחה ומתה חייב, וכן בשעה שמחזירה. והיכ' נמי דאתני בהדיה מעיקר' דכל מה דבינייהו דמשדר כל חב לחבריה, אית ליה רשותא לשדורי ליה דמיה בהדיה מאן דבעי, תנאי ממון הוא וקיים, ואית ליה רשותא בהדי מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשותא דמרא איתניס, והיכ' דשדר לחבריה כתבא ואמ' ליה שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך בהדיה פלניא ויהביה ניהליה, לא מחייב באחריותיה דהכי נהגא האידנא, וקיימ' לן מנהגא מילת' היא. והכי שדרו ממתיבתא, והכי שדר מר רב האיי גאון לבני אדם ששאלוהו על אחד שטען על חבירו, כי הגיע כתבך אלי שאתן לשלו' מה שהיה לך בידי, וכבר נתתיו לך, זה נפטר והכתב נאבד. והשיב להם כיון שמנהג התגרים — ושגר זה לזה בכתב, כיון שטען שהגיע כתבך לידי כאילו טען אתה אמרת לי, ונשבע שהגיע אליו כתבו שיתן, ונתן ופטור. וה"מ היכא דאיכ' מנהגא לשגר בכתבי בעלמ'. והא דאמ' שליח שעשאו בעדים הוי שליח, ה"מ היכי דבעי למאן דאיתיה לממוניה בידיה למיתבי' ניהליה, דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח, אי יהביה ניהליה ונאנסו לא מיחייב באחריותייהו, אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממוניה בידיה, לא יתבינהו ניהליה בהאי שליחות, לא כייפינן ליה, דקאמ' נהרדעי [ב"ק ע' ע"א] כל אורכת' דלא כת' בה זיל דון ואפיק לנפשך, לית בה ממשא, דא"ל לאו בעל דברי' דידי את. וגברא דמורכין ליה, לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא בההי' אורכת', דיכיל למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. גר' בפ' השולח [גיטין מ"ח ע"ב], אמ' אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, ולא אמרן אלא דליכא פירא בארעא, אבל איכא פירי בארעיה מיגו דמשתעי דינא אפיר' מישתעי דינא אגופא. אמרי נהרדעי לא כתבינ' אורכת' אמטלטלי בכפריה וכו' ע"כ לשו'. מה שהביא ראיה ממשנה פר' השואל, שאם אמ' לו שלח לי מעותי ביד פלנ' ונאנסו דפטור המשלחו, אע"ג דהוה לן לפלוגי לעניין שאלה, כשמסרה לשלוחו חייב השואל, התם מטעם משיכה, דכשם שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרי', וכיון שמשכה שלוחו באה לרשותו, וחשיבה שאלה וקנאה, לעניין אונסין, אבל לעניין שמירת פקדון, לעולם חייב באחריותו עד דעביד השבה מעליא, אפי' נתנו בגינתו ובחורבתו של מפקיד שאינה משתמרת חייב, אע"ג (דלא) [ד]נכנסה לרשותו, אית לן למימר ראייתו מן הסיפ' דקתני וכן בשעה שמחזירה. ומה שכתב אם התנה עמו הנפקד שישלח לו פקדונו ביד מי שנאמן בעיניו וקיבל עליו המפקיד, אפי' בדברי' בעלמא בלא קניין ושלחו לו, ונפסד בדרך שברשות המפקיד אבד, ראיה לדבריו מדתנ' פ' הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א], מתנה שואל להיות פטור מלשלם, בתנאי בעלמ' פוטר עצמו מאחריות אונסין, מידי דהוה אכל מחילות דלא בעי קניין, אבל להכניס עצמו בשיעבוד לחייב עצמו, לא גמר ומשעבד אלא בקנין, כדאמר' הת' בגמ', מתנה שומר חנם להיות כשואל, ומקשי' במאי בדברי', אמ' שמואל בשקנו מידו, אי נמי בההי' הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה. ומה שכתב היכא דשדר לחבריה כתבא ואבד בדרך דפטור הנפקד, היכא דנהיגי למיעבד הכי, סבורני שדין תורה הוא, אפי' היכ' דלא נהיגי, דמה לי אם אמר לו פה אל פה שלחה לי ביד פל', ומה לי אם שלח לו כתב, חזינ' דעל כתב ידו מפקינ' ממונא כדתנ' [כתובות כ"א ע"א], הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי' בני חורי', והא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל, אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים עליה, בפ' הגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"ב], ופר"ש, בדיוקני, מפרש לו בעל הפקדון לשליח סימנין לכתוב לו חותמו באיגרת ומסרה לו לך והראה לפלונ' ויתן לך מעות שיש לי בידו, הת' לא כתב לו המפקיד תן פקדוני ביד זה. גם בערוך, פי' דיוקני צורה ידועה לו כגון סימן שהוא ביניהן, אפי' עדים מעידין שאמר להם מה שכתב בכתב זה כתב ידו הוא, ואין העדים יודעים מה כתב בו, אלא כתבו הן למטה כי פלו' אמר לנו העידו עלי שזו הדיוקני שלי. גם לפירושו איכא למימר שאין כתב בה תנהו לפלו', וסבורני דהיכא דא"ל תן לו לפלוני, כאילו כתב לו התקבלתי. וההיא דר' אבא [שם], דא"ל מי כתב לך התקבלתי, נראה שכתב לו דיוקני, ובדיוקני צריך לכתוב לו התקבלתי לפטור הנפקד מן האחריות, ופליגי שמואל ור' יוחנן, שמואל אמ' אין משלחין ור' יוחנן אמ' משלחין, אם עדים חתומים עליה, ופסק באלפסי, והילכ' כשמואל ולית' לדר' יוחנן, ולא ידענא אמאי פסק כוותי', אי משום דסתמ' דתלמודא דייק אליביה ולשמואל מאי תקנתיה, דמשמ' דהילכת' הכי, דאי לאו הילכ' הכי, מאי נפקא לן מינה, ומשמ' דרב יוסף בר חמא סבירא ליה כוותי', דלית ליה תקנת' בדיוקני, אלא א"כ כתב לו התקבלתי, איכא למימר דלאו דוקא לשמואל קבעי, ה"ה לר' יוחנן, היכ' דליכ' דיוקני וסימן מובהק ביניהם, ומדלא קאמ' נמי דאיכ' תקנת' יעשה שליח בעדים, איכ' למימר זימנין דאין הנפקד מאמין שעשאו שליח בעדים, וגם אין חתימת העדים ניכרת, ולא נקט שמואל אלא משום דקסבר אין משלחין בדיוקני, ולא חשיב כאילו כתב לו התקבלתי, ולדידיה לא מצי לאשכוחיה כמו לר' יוחנן, ומצינו למימר דרב ספרא לא בא בדיוקני אלא בעל פה, ולא אתא תלמודא אלא לאורויי לן, דהתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא, דדילמ' שכיב בהך דאתי, ואתא נמי לאשמועינ', דאע"ג דמטבע אין נקנה בחליפין, נקנה אגב קרקע, הילכך כיון דפסיק לן תלמודא בהדיא בפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ז ע"ב], שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, לא סמכינ' אשינויי היכא דאיפסיק' הילכתא. ואלא מאי תקנתי' [ב"ק שם], א"ל ליקנינהו ניהלך אגב קרקע ותא את וכתוב ליה התקבלתי, כי הא דר' ספרא וכו' אע"ג דאמ' (ר' יוחנן) [נהרדעאי] לא כתבי' אורכת' אמטלטלי, בלישנ' קמ' (דר' יוחנן) [דנהרדעאי] משמע דאפי' אמטלטלי דלא כפריה לא כתבי', ה"מ במטלטלי שצריך להוציאו בדיינין דלא בעי לאהדורנהו ניהליה ותופסת באלמות, דומיא דגזל דמייתי עלה גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו.
וזה כלל גדול בהרשאה. כל ממון שצריך דיינין, בין גזל בין מלוה בין פקדון בין איתיה בעין בין ליתיה בעין, מטלטלין בין כפריה בין לא כפריה, ותופסם הנפקד שאינו רוצה להחזירם למפקיד, אינן ברשותו — בביתו, דתפיסה במטלטלין אפי' יכול להוציאו בדיינין, הנם כמקרקעי כשאינו יכול להוציאו בדיינין, כדמוכ' גבי ההוא מסותא [ב"מ ז' ע"א], ור' יוחנן לאו דוקא גזל נקט, דהא מביתו יליף וקרקע אינה נגזלת, הא מטלטלי דומיא דבית שאינו גזול, אם אינו ברשותו אינו מקדיש. וההוא גברא דאייתי קרי' לפום בדיתא [ב"ב פ"ח ע"א], דמסיק אבל לא קייצי דמייהו קיימי וקדשי, פי' רבי' שמואל, לאו לגוזלו נתכוון אלא להחזירם אם יעלה בדמיהן, ודמי לההיא דתנ' בפ"ג דדמאי, היה בורר ונוטל בורר ומניח וכו', ובכי האי גונא דמפרשי הא דר' יוחנן מיירי לישנא קמא דנהרדעי, דלא כתבי אורכת' אמטלטלי, אפי' יכול להוציאו בדיינין, וזה התופס אינו רוצה להחזירן ותופסן באלמות, אפי' פקדון ואפי' לא כפריה אינו ברשותו, מההיא [ב"ק ס"ט ע"א] דמה שילקטו עניים היום יהא הפקר, דמייתי אדר' יוחנן, והת' ליכא כפירה. ומשמ' דליכא תקנתא כלל אפי' אגב מקרקעי, אורחיה דסתם הרשאות נכתבות אגב מקרקעי, והאי לישנ' קמא דנהרדעי סביר' ליה דהרשאה ליכא צד שליחות אלא במתנה הילכך לא כתבינן.
אמרי נהרדעי כל אורכת' דלא כת' ביה זיל דון ואפיק לנפשך לית ביה מששא, דא"ל האיך לאו בעל דברי' דידי את, סבורני דקאי אאורכת' דלא כתב בה לשון קניין ולא לשון מתנה, אלא בתורת שליחות כההיא דרב ספרא [ב"ק ק"ד ע"ב], דכתב בה אני עשיתי את פלו' שליח, לית ליה תקנתא אפי' בהתקבלתי, דילמא שכיב ר' אבא ולא מצי המורשה להוציא מן הנפקד בעל כרחיה, אלא ליקנייה אגב ארעא ותו לא מצי למידחייה לאו בעל דברים דידי את, והיינו דקאמר זיל דון ואפיק לנפשך, אבל אי הוה כתב ביה קניין, אין לך זיל דון ואפיק לנפשך גדול מזה. ולאידך לישנא סבירא ליה דהרשאה מכח שליחות בא, ולא מכח של מתנה כדפר"ת, הילכך לא שייך בה דר' יוחנן. ודוקא אמטלטלי דכפריה לא כותבין משום דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה כתבינן אכל מילי, דשלוחו של אדם כמותו, והא דפרכי' בפ' שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] ובפ' יש בכור [בכורות מ"ט ע"א], והא לא כתבי' אורכת' אמטלטלי, ומתרץ ה"מ דכפריה אבל לא כפריה כתבי', לא קשיא ללישנא קמא דנהרדעי, דהת' ברשותו הם שהוא מזומן להחזירם רק שאינו יודע למי, והיכא דמזומן לתת וליכא צד ספיקא, אלא שדואג מפני אחריות הדרך, עבדינן כדר' אבא לאקנויי אגב קרקע, והכי אמ' בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א], בעובדא דאיסור דאי הוה ליה קרקע הוה מקני לרב מרי בריה, כדין הלואתי לפל' דמהני אגב קרקע, משו' דרבא היה מזומן לתתם לאיסור עצמו אלא היה דוחה עצמו שלא לבא אצלו שלא יקנה רב מרי במעמד שלשתן.
קצרו של דבר, כל דבר ממון שצריך להוציאו בדיינין, אפי' לא כפריה לא חשיב ברשותו, מדמייתי דר' יוחנן בפ' מרובה, אוכל הנלקט מזה יהא מחולל, מאחר שמסרב להחזיר אינו ברשותו אפי' איתיה בעיניה, דומיא דמסותא, מקרקעי דוקא כיון דיכול להוציאו בדיינין כל היכי דאיתיה ברשותא דמרא איתי', אבל מטלטלי אפי' יכול להוציאו בדיינין, כיון דצריך דיינין אינם ברשותו, ואפי' אינו כופר אין כותבין הרשאה ולאו כל כמיניה להקנותו לאחרים, אבל בתורת שליחות בלא קניין כתבינ' אי לא כפריה כאיכ' דאמרי. ואם יש לחוש לאחריות הדרך, יאמר לו לאו בעל דברים דידי את אפי' לא כפריה, ואם יקבל עליו שליח אחריות הדרך לא מצי מדחי ליה בלאו בעל דברים דידי את, דשלוחו של אדם כמותו, אי נמי אם יכתוב לו התקבלתי בין כפריה בין לא כפריה יוציא השליח ממנו בב"ד, ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את. ואע"ג דלא כתבינ' לכתחילה בדכפריה דמיחזי כשיקרא, אי כתיבא, לא פסילא הרשאה ומפיק בתורת שליחות ולא בתורת קניין, אי נמי למיחזי כשיקרא לא חיישינן כדפר"ת בההיא דפ' הכותב. וכן דרך הרשאה, אם אין צריך דיינים, שמזומן להחזיר, אם מטבע הוא אין מטבע נקנה בחליפין ומקני ליה אגב קרקע, וסגי ליה בדכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, ושוב אין טענה לנפקד לדחות המורשה מפני אחריות הדרך, למימ' ליה לאו בעל דברים דידי את. ואם שאר מטלטלי דלאו מטבע הוא, מקני ליה בחליפין ואין צריך אגב קרקע. ואם צריך (הממון) [הדיינין], בין פקדון בין מלוה בין גזל, כגון שמסרב להחזיר אין למורשה תקנה בקניין, דלאו ברשותו דמורשה הוא להקנות, אלא בתורת שליחות בעדים ירשה אותו, וכתי' ליה כל דמתעניה מן דינא קבליה עלאי, וכתיב ליה התקבלתי ומפיק ליה, ולא מצי למידחי גזלן למורשה, והנך תלת לישנא דבנהרדעי לא פליגי דקיימ' לן כר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים דסתמ' דתלמודא מייתי לה בכמה דוכתיה. וכן פסק ר"ח כלישנ' קמא דלא פליג בין כפריה ובין לא כפריה בממון שצריך דיינין ובא המורשה בתורת קניין דלאו כל כמיניה. ואיכ' דאמ' דפליג בין כפריה ובין לא כפריה, בבא בתורת שליחות דלכתחילה לא כתבינן אדכפריה, משום דמיחזי כשיקרא, מיירו בשהירשהו דרך שליחות בלא קניין, ואין לחוש לגזלן או ללוה או לנפקד לאחריות הדרך. והא דאמר' נהרדעי כל אורכת' דלא כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך, כשהנפקד דואג לאחריות הדרך, וה"פ כל אורכת' דלא כתב בה זיל דון, ואפילו אין צריך דיינין כשמזומן הנפקד להחזיר, אלא שדואג לאחריות הדרך יאמר לו לאו בעל דברים דידי את, ואינך יכול לפוטרני מאחריות הדרך, ואפי' בא בתורת שליחות דואג את המורשה אם לא שכתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך, כלומ' שבא בתורת קניין כההיא דרב פפא דאקני ליה אגב אסיפ' דבית'.
למיחזי כשיקרא, דוקא לאקדומי כתיבה למעשה, ואפי' לאקדומי חתימה למעשה לא מיחזי כשיקרא, דההיא דפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] בחתימות ב"ד מיירי, דההיא איתת' דאיחייבא שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי, אמר' להו כתובו זכותאי, דכי משתבענ' דיהבו לי, והיתה אומ' לכתו' לה פסק דין שהיו חייבי' לה ממון כך וכך, וב"ד היו חותמי' והם לא נתחייבו לה עדיין אלא לאחר שנשבעה, ואהא מסקינ' דלא חיישינ' דמיחזי כשיקרא, והיינו הכל בהקדמת מעשה, אבל לכתוב גוף המעשה כעין שינוי, ודאי חיישינ', כדאמ בפ' מרובה [ב"ק ע' ע"א], לא כתבינ' אורכת' דמטלטלי דכפריה, ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א], אמ' להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייאתא אי ידעתו יומא דקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה, דאי לא מיחזי כשיקרא, וליכ' למימר למיכתב לכתחילה חיישינן, אבל היכא דנכתב בדיעבד לא פסלינן ליה, דהא ההיא איתת' דאיחייבא שבועה לכתחילה הוה, דמייתי עלה הא דרב נחמן. והא דדחיק תלמודא הת' בכתובות פ"ב [כ"א ע"ב], אימא עד שלא כתבו וחתמו, רבא הוא דחייש לשיקרא, אליביה משנינן הכי דלא תיקשי ליה דרב, מיהו אנן לא קיימ' לן כוותיה. הא דאמרי' בפ' שבועת העדות [שבועות ל"א ע"א], ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה, מיירי בממון שאינו יכול להוציאו כ"א בדיינין, אבל בפקדון שהנפקד מזומן להחזירו מידת חסד הוא, דרב ספרא [ב"ק ק"ד ע"ב] עשה טוב בעמיו שהיה שליח לר' אבא להביא לו מעותיו, וכן רב שמואל בר אחא, הביא מעותיו לר' פפא מבי חוזאי, וכיון שצריך דיינין להוציאו אין המרשה יכול למנות המורשה אלא בפניו, דכיון דאשר לא טוב עשה בעמיו אין חבין לאדם אלא בפניו, ושמואל אמ' זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקים לא פליג עליה דרב, אלא מוסיף על דבריו ואתרויהו קאי הפסו', ואשר לא טוב עשה בעמיו.
איתמר משמיה דמר רב יהודאי גאון, כיון דקיימא לן דשליחא שויא הילכך אי בעי לבטליה שליחותיה ואורוכי איניש אחרינ' אית ליה רשותה. אמ' אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה, פרש"י אם תפס השליח משל נאמן לא מפקינן מיניה אע"ג דלא כתי' דון ואפיק לנפשך, ל"א ואי תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו לא מפקינן מיניה. וזה מצאתי בתשובת הגאונים ועיקר. רב אשי אמ' כיון דכת' כל דמיתעני ליה קבילית עלאי, הדר שליח שוייה, פי' רב אשי פליג עליה דאמימר, כיון דכת' וקבילית עלאי, אומ' שליח שוייה, הילכך אי תפס מפקינן מיניה, ומסקינ' והילכת' שליח שויה, פי' ולא שקיל מידי.
בעל חוב המוקדם ללקוחות, אם בא להרשות לטרוף מהם מכח חוב המוקדם, טורף מן הלקוחות או יקנה לו קרקע עצמו המשועבד לחובו כל אותו זכות שיש לו על אותו קרקע יקנה לו, וכ"ש לוקח ראשון שבא לטרוף מן לוקח שיני, שיקנה למורשה גוף הקרקע, דכת' אורכת' ממקרקעי בכל ענין. וכן אם אדם מחזיק בקרקע שלו יקנה למורשה גוף הקרקע להוציאו מיד המחזיק.
טופס שטר הרשאה מתיקון שטרות. זכרון עדות שהיתה בפנינו וכו' מחמת שרציתי ברצון נפשי בלב שלם ובנפש חפצה ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי במתנה, ואגבן הרשיתיו והשלטתיו לזה פלוני ומיניתיו אפיטרופא על פל' בן פל' לגבות ממנו ממון שיש לי עליו כך וכך ורשאי יהא פל' זה לתופשו לפל' ולהביאו לדין ולגבות ממנו ממון כך וכך, ויטול אותו לעצמו ותהא ידו כידי ופיו כפי ועשייתו כעשייתי ויעשה עמו כל מה שירצה ויהא לו רשות לפל' זה לקבוע זמן ולבטל זמן ולאחוואה אחוואתא ולמחאה מחאתא ולקיומי ולבטולי חזותא וזכוותא, להחרים ולגזור ולהשביע ולערער ולדון עמו בכל ב"ד שהוא רוצה בין בדיני ישראל בין בדיני האומות, וכל מה דמיתעני ליה מן הדין קבלתי עלאי בין לזכות בין לחובה, וקנינא מן פל' דנן לפל' דנן ככל מה דכתי' ומפר' לעיל במנא דכשר למיקניה ביה שריר וקים.
מגומגם אני בלשו' זה שכותבין זכרו' עדות, דלא שייך האי לישנא אלא בשטר מכירה ומתנה העומדים לראיה ימים רבים לזכרון, אבל זה הבא בתורת שליחות מה צריך לכתו', כי אם בפנינו חתומי מטה. וגם הזמן איני יודע מה נפקותא בדבר בין הוא מוקדם למינוי שליחות בין אם הוא מאוחר, מה בכך המוקדמים אינם פסולי' בכך, וגם מה שכתו' ברצון נפשי שלא באונס, לא ידענו מה צורך דכל היכי דלא שייך מודעא מה לנו לכתו' כן, ותו אפי' אם הוא בנפש חפצה, כיון דשליח שוויה אם ירצה יבטל שליחותיה כמו שכתבנו לעיל בשם רב יהודאי, וכשם שאין בו ביטול מודעות כך לא היה צריך לכת' בלי אונס. ומה שכת', ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי, דווקא כשמקנה לו מטבע צריך להקנות לו אגב קרקע אבל שאר מטלטלי אין צריך אגב קרקע. ויהא רשאי לתופשו ולהביאו לדין, פי' יהא רשאי להביאו לדין שלא יוכל לדחותו ולומ' לאו בעל דברים דידי את, שהרי נוטל אותם לעצמו כמו זיל דון ואפיק לנפשך. ויהא לו רשות לקבוע לו זמן וכו', כדאמ' רב חסדא [ב"ק קי"ג ע"א], קובעים זמן בשיני ובחמישי ושני. לאחוואה אחוואתא, פי' להביא עדות ולהגיד זכותו. ולמחאה מחאתא, פי' אם הוא מורשה לדון עם המחזיק בקרקעותיו, יהא לו רשות למחות שלא יחזיק בקרקע. ולקיומי חזוותא, פי' לקיים ראיות ולבטל ראיות שכנגדו. וכל מה דמיתעני ליה מן דינא, פי' הרי הוא שלוחי כל מה שדייני' יפסקו לו בין לזכות בין לחובה אהני, כמה שכותב לו זיל דון ואפיק לנפשך שלא יוכל לדחותו ולומ' לאו בעל דברים דידי את, ואהני שכותב לו כל מה שמתעני ליה מן דינא, שאם יבא זה המורשה לתפוס לעצמו ממון זה שהוציא אינו רשאי. וסבורני דהוה סגי בהכי שהיה כותב, לפנינו חתומי מטה איך פל' בר פל' אמר לנו הוו עדים וכתבו וחתמו ותנו לו לפל' להיות בידו לראייה, ומיניתיו אפיטרופא על פל' בר פל' לגבות ממנו ממון כך וכך שיש לי עליו, ואמר לו זיל דון זכי לאפיק לנפשך, ויהא לו רשות לקבוע זמן ולבטל זמן לאחוואה אחוואתה ולמחאה מחאתא לקיומי חזוותא ולבטולי חזוותא וזוותא, להחרים ולהשביע ולגזור ולדון עמו בכל ב"ד שירצה בין בדיני ישראל בין בדיני האומות, וכל מה שמיתעני ליה מן הדין קיבלתי עלי בין לזכות בין לחובה, ובכל מה דכת' ומפר' לעיל שמענו וראינו כתבנו וחתמנו. הא דתנ' בפ' הגוזל [ב"ק ק"ג ע"א], לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, מיירי כגון שכפר ונשבע, וכדתנ', הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפי' למדי. ע"כ.
